סבתא, רישום סנגווין, 100×70 ס”מ.
ערב יום הכיפורים.
הבית כבר מוכן, השולחן ערוך והמאכלים חמים ומדיפים ריחות נעימים. עוד מעט נאכל את הסעודה המפסקת, והיום המיוחד הזה, יום הכיפורים כבר מציף אותי ברגשות שונים, מרגשים.
בית הורי ביום הכיפורים – אבי בבית הכנסת ואני, ילדה קטנה, נכנסת תחת טליתו, שריחות מיוחדים נודפים ממנה, נפטלין, וריח בית הכנסת, ועוד ריחות העבר, מהימים שבהם גם סבי התעטף באותה הטלית, לפני עשרות רבות כל כך של שנים.
היום הטלית מונחת בביתי, במגירה, ורק לכבוד ברית המילה של נכדי הצעיר הוצאתי אותה ובני התעטף בה.
כבר שבוע שלם שהנכדות מתכוננות לקראת יום כיפור, מכינות את האופניים שלהן לרכיבה באין מפריע ברחבי העיר, ואף שאינני אישה דתיה, הלב נחמץ מעט מהפער שבין זיכרונות הילדות שלי לבין משמעות היום הזה עבורן.
אני מרגישה שעלי לבקש סליחה על שלא עשיתי די כדי לקרב אותן למשמעות יום הכיפורים, ולא סיפרתי להן חוויות ילדות שלי.
סליחה אני מבקשת גם מתלמידיי אם לא הייתי קשובה מספיק לכמיהות הלב שלכם בשיעורים בסטודיו, אם לא עודדתי אתכם במידה ראויה, אם פגעתי בכם במילת ביקורת קשה מדי, או אם הייתי רכה מדי בביקורת שלי.
אני מבקשת סליחה מכל מי שפגעתי בו במעשים, במילים או במחשבה.
אני מבקשת סליחה מעצמי על שלא הצלחתי למצות את מלוא היכולות שלי השנה, על שהייתי קצרת רוח עם עצמי, שיפוטית וקשה. על שעצרתי את היצירתיות שלי מלפרוץ ועל שדיכאתי את הרוח האמנותית שבי.
וכמה טוב שאפשר ביום המיוחד הזה, בעודי זוכרת את הורי, סבתותיי ושני סבים שלא הכרתי, וחושבת על משפחתי הרחבה ועל כל ידידיי ומכריי, כמה טוב שאפשר לזכור הכל, ולסלוח על הכל.